דפים

יום רביעי, 27 בפברואר 2013

על מי דיברתי?

קוראינו הקבועים (אלה שחוגגים איתנו היום שנתיים, אוהבות אתכם ♥ ♥ ), יודעים שאני Team Aniston מאז ומתמיד. לווא דווקא בשל החיבה העזה שלי לג'ניפר, אלא בשל סלידתי מאנג'לינה ג'ולי. היא שחקנית מעאפנה והומניטארית בשקל. היא בעיקר גוש שפתיים מהלך על רגליים דקיקות מדי. 
וזה שהיא משרבבת את המיניות שלה באופן מוגזם, כל יום כל היום, לא הופך אותה לסקסית, אלא הולך אותה למעייפת בעיניי.
עד כאן אנג'לינה, שאפילו לא הטריחה את עצמה להגיע לטקס כי היא מגניבה מדי בשביל דברים כאלה (או שמא, היא חששה ששוב לא תשלוט בירך?)
איפה הייתי?
אה, ג'ניפר אניסטון.
שוב שכחתי אותה. 
אני תמיד שוכחת אותה.
היא חמודה, זה נכון, אבל היא סתם fluff שמעלה חיוך במקרה הטוב, ובמקרה הרע: עוד קומדיה רומנטית שנשכחת דקה לאחר שנגמרים הקרדיטים. 
השמלות שלה משעממות וחוזרות על עצמן בדיוק כמו התפקידים אותם היא מגלמת. תמיד שחור. תמיד פן. תמיד זועק "תראו אותי, אני בת 40 ונראית ככה. suck it Angie". 
על כן, אתם יכולים לנחש כמה התרגשתי כשהגיע השמועה לאוזניי שג'ן בחרה בולנטינו אדום.
 צילום: Getty

א-הם. 
כגודל הציפייה, כך גודל עודף הבד הכבד הזה. כמה שוקל הוילון? 12 קילו? 13? 
כפרה, לא ככה לובשים אדום. כשאת ג'ניפר אניסטון, וכל דבר שאת עושה הוא חמוד וקליל, את לא יכולה להתעטף בכזה משקל ולצפות מהגוף שלך לשאת אותו בכבוד. 
לא פלא שבכל תמונה הידיים זרוקות לה לצד הגוף, כאילו הן התייאשו מזמן. 
איפה החן? איפה הביטחון העצמי? איפה איזו סיכת שיער שתסיט את הפוני מהעיניים?
 אצל מפיקת החתונה שלה, אני מקווה. 
אולי לפחות בחתונה היא תלבש שמלה, במקום שהשמלה שלה תלבש אותה.