דפים

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

כנס האופנה בחולון 2011 - היום השני

יום שני לכנס, וההקלה שלי עצומה: ירד אתמול קצת גשם ורבות מפוקדות הכנס זנחו את האוקסופורדס לטובת מגפיים. היי, אפילו לא הייתי היחידה באולסטאר.
ההרצאה הראשונה של היום היתה קשורה לאופנה וקולנוע. לצערי לא היה מדובר בהקרנה מיוחדת של הסרט "קלוקס" ואחריו דיון מעמיק אודות אופנת הניינטיז במיטבה. במקום, קיבלנו בחורה בריטית שהקרינה לנו סרטים משונים המדגישים באופן קולנועי משובח (?) איך מצלמים אופנה בוידאו. או אולי היא דיברה על כך שקולנוע - film דומה מאוד לאופנה? אני כבר לא יודעת. היא הקריאה הרצאה מהדף באופן כל-כך מונוטוני וחסר בסיס מציאותי שהתחרטתי שלא הבאתי איתי ריטלין כמתוכנן או לחילופין, ששתיתי את כוס הקפה השנייה שלי שהפריעה לי לישון בשקט במהלך ההרצאה. לא אלאה בפרטים מעייפים, רק אספר שהוקרן שם סרט בשם The egg, the monk the warrior שהיה נראה בערך ככה:


...וגרם למארק וורת', הפאנליסט הבא לדבר, לנחור בקולי קולות בשורה מאחורי, וגרם לי ולאמא לתהוה מתי כבר יבצע הלוחם איזה חרקירי בעל-הכיפאק ויגאל אותנו מיסורינו. מיותר לציין שזה לא קרה.
הסרט הזה לעומת זאת היה דווקא נחמד ומיצה את רעיון ההרצאה המרכזי בשתי דקות וקצת. מומלץ בחום.
אלה מאתנו ששרדו את הסרט, זכו לשמוע את מארק וורת' - ער הפעם - מדבר על "אתר ההשראה" שלו Stylus ולמשפט הסיום שלשמו באתי לכנס: "You can't forecast trends, you can join them. As a designer, a blogger, a fashion lover , your job is to create cool new stuff that inspires other people and makes the cool stuff TRENDY".
חזק!
כיתות האומן הבאות של אימרן אמד (לבש בג'ינס מגולגל ב-crop, מוקסינים מזמש, חולצת פסים בתכלת-לבן ובלייזר אדום - אליל שלי) ויולי זיו (לבושה נפלא וזהו) לא חידשו יותר מדי מיום האתמול, אבל כן סיפקו לי הזדמנות טובה לבחון את הלבוש של החברה שלי מאתמול - הבלוגרית האנונימית.
האמת היא שהיא השתתפה בפאנל מאוחר יותר ביום אז גיליתי מי היא, אך מפאת ריספקט מקצועי זהותה שמורה במערכת).
היום, היא לבשה טייץ שחור קצת מבריק, טוניקה שחורה, ומעליה ג'קט פסים א-לה ביטלג'וס, שנראה יותר יקר מהכרטיס המשולב של שבוע האופנה חולון 2011. במקום ערימת התכשיטים המיותרת מאתמול, היא ענדה טבעת ענקית ושרשרת של House of Harlow - בית האופנה של חברתי הטובה ניקול ריצ'י. כל הרטרו-שיק הזה התנוסס מעל זוג מגפי פלטפורמה שחורים עם פיסת מתכת בבסיס העקב. Clearly, she is my new arch-nemesis and I am so effing jealous. גודמיט.

כיתת האומן של זק פוזן סיפקה הרבה חומר למחשבה. למרות שהוא השחיל "you know" חמש או שש פעמים בכל תשובה שלו, הוא עדיין הצליח למזער למשפט אחד קטן מדוע כולנו (או אני לפחות) כל-כך מתרגשים מאומנות האופנה: "Fashion is like a second skin that we wear to protect ourselves. It's drama, ego, attraction, associations... It's all self-expression, which is why it evokes so much emotion." ובכך, החלו לי עקצוצי ההתרגשות באף.
הפאנל האחרון של הערב היה בעיניי המעניין ביותר, ועסק בשאלה הקיומית - האם קיימת אופנה ברחוב הישראלי. הוא היה כל-כך מעניין שהפסקתי לסכם. או שזה היה בגלל שלא יכולתי להוריד את העיניים מאיתי ולדמן - עורך טיים-אאוט תל-אביב..? כנראה.
בכל אופן, הפאנליסטים המגוונים טענו בגדול שהחוש לאופנה (בלי שום מילה על טעם אישי) נובע מחינוך מהבית. הבעיה היא שבישראל החלוצית והקיבוצית אנחנו מפחדים להיות יוצאי דופן, מפחדים להיראות כאילו "השקענו יותר מדי". הפאנל הסתיים בהערת-אגב שגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן: "אין דבר כזה 'על טעם ועל ריח אין להתווכח'. כשמשהו טוב, יש הסבר מדעי ומדויק למה הופך אותו לטוב ומה מבדיל אותו מהרע. כך גם בטעם רע: הוא מפר את החוקים, הפרופורציות והקומפוזיציות. טעם זה ממש לא 'הכל הולך'. טעם נובע מידע, מבחירה, והבחירה נובעת מאפשרויות. ידע הוא כלי המלחמה היחידי נגד טעם רע. ככל שאנו סקרנים, נחשפים ליותר ויודעים יותר, יש לנו יותר אפשרויות לבחור מהם והטעם שלנו משתפר".

אני לא יודעת מה אתכם, אבל התרגום ההגיוני היחיד של המשפט הזה מבחינתי הוא: "תמשיכו לקרוא באדיקות את אוי כפרה לא. ותפיצו את הבשורה".

מסקנות היום:
1. השראה יצירתית נמצאת בכל מקום: ברחוב, בארכיטקטורה, בתחושה, במוסיקה. אז צאו לרחובות ילדים, get out there and get inspired.
2. החיים הם מסלול תצוגת האופנה שלנו. תתייחסו אליו בכבוד וברצינות. אם אפשר ללא אוקסופרד.
3. תודה לאמא שהחזיקה איתי מעמד יומיים רצופים, ADHD included
4. מישהו יודע אם לאיתי ולדמן יש חברה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה