דפים

יום שישי, 13 במאי 2011

Oh Capara No: Renuar


בחופשת הפסח הרשתה לי אחותי הקטנה, בהיותי "בלוגרית אופנה מהוללת" (עד אז דעתי לא נחשבה כלל וכלל) להתלוות אליה למסע קניות לכבוד הקיץ המתקרב. בהיותי תושבת מרכז העיר ירושלים (לעת עתה), מסעות השופינג שלי נערכים בעיקר ב"ממילא" ועל כן התרגשתי לטייל בקניון ממוזג ומודרני (ולא חשוב באיזו עיר) ולראות במו עיני – what the kids are doing these days.
מה הם עושים? קונים ברנואר.
מה הם קונים? זבל שלא נראה כאן מאז השבוע שעובדי העירייה החרימו את פינוי האשפה ממרכז העיר.
וזה מסריח.


הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי לחנות עם מצלמת האייפון הוא שאין קו עיצובי מנחה המקשר בין הפרטים המוצעים למכירה. כל מתלה בגדים זעק סגנון אופנתי "אופנתי" שונה לחלוטין: קאנטרי, פינ-אפ, אלנבי, פרחוני-רומנטי, אייטיז, ובוהו-שיק. בחנות בגודל של H&M למשל, יש בזה היגיון וזה ויוצר גיוון המתאים לכל לקוחה. בחנות בגודל של רנואר, זה סתם בלגאן מעורר רחמים בעיניים.
אז למען המחקר העיתונאי המעמיק, ולמרות מחאותיה של אחותי הקטנה ("סיס, פליייייייייז את עושה לי פדיחות!!") החלטתי לעשות סדר בבלאגן.

קולקציית אביב-קיץ 2011.

לוק הפינ-אפ.


בגד הגוף הזה הוא הכלאה משונה בין הקליפים השונים של כריסטינה אגילרה בתקופת Back to Basics
צילום: PA
(בהחלט לא מהתקופות המוצלחות שלה).
אני מתקשה לדמיין עם מה האנשים הטובים ברנואר חשבו לשלב את בגד-הגוף הזה? עם חצאית ג'ינס בגזרה גבוהה לא עלינו? עם טייץ שחור ארוך מקופל נמוך במתניים כך שיראו שזה בגד גוף - כמו שאוהבות בנות ישראל בעלות הטעם המשובח? צמידי cuff, כתר מזהב וחבל קשור למתניים..?
וונדר-וומן אמנם היתה גיבורת העל האהובה ביותר על האמריקאים בשנות ה-70, אבל אני בספק אם היא דמות מוכרת מספיק בארץ בשביל שיחקו אותה. חוצמזה - פורים כבר עבר מזמן ואני בספק אם הישראלית הממוצעת תשקיע 190 ש"ח בתחפושת שתשכח ממנה עד השנה הבאה.
אבל אם מישהי עדיין מעוניינת להתחפש לכריסטינה אגילרה א-לה "קנדימן", היא תמיד יכולה לנסות את זה:

שהרי, איזו בחורה לא תרצה לשמח לבב חייל marine חסון עם שיער שנות ה-50 מסורק עם גריז בשביל-בצד בעודה רוקדת לצלילי שירים מה-jukebox? 
צילום: PA
אני יודעת שאני הייתי רוצה. במיוחד בעלות של 170 ש"ח למכנסון.


עוד דבר שלא הייתי יכולה לחיות בלעדיו.... 

...שמלת "אני מנסה יותר מדי" שעולה 300 שקל.
בחייאת. קריסטינה אגילריה היא מזמן כבר לא, אם אי-פעם היתה, אייקון אופנה.
הלוק השאנטי
לפני כמה שנים הייתי בהודו וגם אני, כמו בני דורי כולם, התמקחתי על מחירי חצאיות רקומות ומכנסי אלאדין, שנשכחו עמוק בארון ארבע וחצי דקות לאחר חזרתי לארץ. אבל התמקחתי וקניתי, קניתי והתמקחתי. 
בניקיון הפסח האחרון שלי מצאתי את אחת החצאיות (האמת? משגעת), לבנה עם רקמה ירוקה מסולסלת, קומפלט עם חרוזים קטנים ומראות. יו-נואו, הודו. נזכרתי שהייתי דווקא מסתובבת איתה הרבה ברחובות מנאלי ודראמסאללה. לצערי, 4 שנים מאוחר יותר, היא קצת הצהיבה והרקמה החלה להפרם.
איזה מזל שהחברים הטובים ברנואר לקחו על עצמם להחיות מחדש את הקסם, במיוחד עבורי!!
הבעיה היא שהחצאית הזאת היא קצת פחות ארוחת-בוקר-עם-אספרסו-אמיתי(!)-במנאלי וטיפה יותר הלוויה על גדות נהר הגאנגס בוורנאסי. מהטקסים ששורפים בהם דברים. מה גם שמחיר החצאית - 360 ש"ח - לא נתון למיקוח.
אני חוזרת: שלוש-מאות שישים שקלים.
במחיר כזה אני כבר יכולה לטוס להודו ולקנות לי 10 כאלה, שגם 4 שנים מאוחר יותר, מצהיבות מתפוררות ונפרמות - עדיין נראות יותר טוב מהג'אנק הזה.

לוק האייטיז

אוי כפרה למה למה למה חייב להיות קו בהשראת שנות ה-80 בכל חנות בארץ למה??


Times have changed, this decade is thankfully over, get with the program people!!!!!!!!
גם רנואר, כמו רבות לפניה, ראתה לנכון להחזיר אלינו את האייטיז, וכמו רבות כמוה - נכשלה באומללות. 
שאני אבין, לא הצלחתם לייצר משהו טיפה יותר מכוער, משעמם, חסר השראה או שיק מאשר הדבר הזה?? כאילו, אם כבר לזלזל בלקוחה הישראלית הממוצעת אז עד הסוף - לא? למה לעצור בגזרת-שק מחרידה, כפתורים שנראים כאילו הודבקו עם דבר חם בשביל להסתיר תפירה מרושלת ובדי סטרץ' בצדדים?  למה לא לחתוך שסעים בצדדי השמלה, כך שלפחות בנות ה-17-עד-22 של ישראל יתלבשו כמו כוכבנית אמריקאית אנונימית דרגה ח' שמנסה בכל כוחה להוכיח למפיקי הוליווד שהיא לא קורבן אופנה...???
צילום: Getty
אפילו השמלה של הזמרת ג'וג'ו, שרציתי לשסע אותה לגזרים בפוסט עתידי - כבר נראית יותר טוב מזו של רנואר. ולמי שהספיק לשכוח מי זאת הבחורה שמתעקשת להלבש כמו פרוצה מהאייטיז (היי, ג'וג'ו, לפחות קלעת לעשור הנכון...), תקשיבו לזה. בחיי שאהבתי יותר את ההחלטות האופנתיות שלה כשהיא היתה בת-13.

השמלה, אגב, עולה 280 שקלים.

אם דווקא בחצאית חפצה נפשך, אולי תנסי את זה:
כן. בעבור 220 שקלים, גם את יכולה להראות כמו בלון מג'ינס בגזרה גבוהה שעבר טיפול אקונומיקה. אולי לובשים את זה עם בגד הגוף המשובץ?
(ניסיתי, בשביל הקטע, לשכנע את אחותי למדוד אך היא סרבה בתוקף. כל הכבוד סיס!! אל תתני לי להשחיט אותך!!)

לוק ה"ראינו את זה במנגו אז היינו חייבים להציע משהו דומה"

אחחחח מה היינו עושים בלי הנשמות הטהורות ברנואר, שהחליטו לפרגן לאלו מאיתנו שממש, אבל ממש רצו את השמלה הזו אבל לא היה עלינו 800 שקל ספייר...?
כפרה עליהם הם תפרו לנו שמלה דומה (מדי)  בחצי מחיר כמעט
מכיוון שעל העיצוב המחריד כבר ירדתי מספיק בפוסט על מנגו, אבחן את השמלה דווקא מזווית "איכות המוצר":
פוצק, סמכי עלי - תגדילי את התמונה רק לרגע. זה משהו שחייבים לבחון מקרוב.
בואו נעזוב שנייה את המחיר (450 ש"ח) המקומם.
רק תסתכלי על התפירה. השלמה הזו עשוייה ברמה כל כך נמוכה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
א. היא שקופה. ממש. בדקתי.
ב. הבד דקיק, מגרד וזול, והכפתורים המזוייפים כבדים מדי ונופלים ברישול
ג. כל החוטים נפרמים.
ד. התפירה בצאוורון, כמו בשמלה כולה, לא אחידה ומלאת פגמים.

בכל השמלות שבדקתי.

are you freaking kidding me??
זה מעצבן אותי.

והעיצוב? זה אמור להיות רומנטי וזורם אבל במקום - יש מצב שאני שורפת את זה על גדות הגנגאס יחד עם חצאית ההודו השחורה ממקודם.

הלוק הרומנטי הזורם

אם יש משהו אחד שלמדתי מזמן - "הגדרות" זה דבר סובייקטיבי, בדיוק כמו "טעם טוב" ו-"זה טעים לי". יחד עם זאת, באופן דיי אמפירי לדעתי, רנואר הצליחה לפספס פה פעמיים.
בהגדרה: קיץ = שמלות קלילות = פרחוניות = אווריריות. או משהו כזה. עד כאן הכל בסדר.
אבל כאן - - - 
או כאן - - - 
בהגדרה: פחות פרחוני ושטוף-שמש, ויותר פרח שנבל כי השותף שלי טס לחו"ל לשבועיים ושכחתי להשקות לו את העציצים במרפסת (סיפור דמיוני לחלוטין). תוספת הוולנאנים המטופשת הזו בחלק העליון היתה אמורה, אני מניחה, להגביר את הרומנטיקה, אבל בפועל - אני כבר רואה עשרות בנות מתהלכות לי ברחוב עם הכתפיים של השמלה מורדות עד חצי הזרוע, וכתפיות החזייה ה"שקופות" שלהן מסיליקון בוהקות באור השמש.


**אגב בנות, בקשה קטנה: אם החולצה / שמלה שלכן לא מכסה את כתפיות החזייה - תלכו עם סטרפלס. ואם החזה שלכן לא עומד יפה בסטרפלס - תוותרו.
אל. תשימו. בחיים. כתפיות. חזייה. סיליקון. "שקופות". בחיים.


תודה.


טעות שלישית - השמלות הפרחוניות האלה, שנתפרו מויסקוזה זולה, שקופה ומגרדת, עולות בין 230 - 260 ש"ח.


לוק ה"ראינו את זה ב-H&M אז היינו חייבים להציע משהו דומה"


מצד אחד, מגניב שרנואר מציעים גופיות כמחווה לגדולת להקות שהרוק שהיו כאן אי-פעם.
מצד שני, חולצה עם הדפס של "הצוללת הצהובה" מ-H&M יושבת אצלי בארון כבר חצי שנה.

לוק רחוב אלנבי

וזה לא שיש לי משהו נגד הסחורה המוצעת ברחוב אלנבי.... בעצם יש לי בעיה איתה. ויש לי בעיה עוד יותר גדולה עם זה שהכניסו אותה לחנות בתור "אופנה טרנדית ואיכותית" (אני מניחה שככה רנואר מתיימרת למתג את עצמה) ותמחרו אותה כאילו שינקין. 
אני מתנצלת - בתמונה זה נראה כאילו מדובר בחולצה שחורה עם שרוולי "עטלף". לא. מדובר בגופייה סתמית עם כתפיות ספגטי. 
אתמול ישבתי במסיבת גג עם חברה שלי וסיפרתי לה שאני בתהליכי כתיבת הפוסט על רנואר. היא הזדעקה - "לא!! אני קונה שם מלא! תראי, הגופייה הזאת מרנואר (היא משכה החוצה את הגופייה שלה), יש לי מכנסיים מרנואר (היא תארה לי כמה מהם) - אל תרדי עליהם!!"
אז קודם כל - גם לי יש חולצה או שתיים מרנואר (כמו גם עשרים שלושים פרטי לבוש ממנגו או מ-H&M) כך שמאמי - את יכולה להיות רגועה. אני לא אומרת שרנואר הם התגלמות הרשע בעולם. כלל וכלל לא. אני רק אומרת - תמשיכו לקנות שם גופיות בייסיק, זה מצרך חיוני בכל ארון וארון במדינה, אבל למען השם - הגופייה הזאת עולה 180 שקל. מאה-שמונים-שקל. כי כתוב על התווית "גופיית קרושה" (מלשון סריגה). באלנבי, באותו השילוב של 10% כותנה ו-90% פוליאסטר, תמצאי את זה ברבע מחיר. לפני ההתמקחות. 

אם להיות כנה, לא בדקתי ממה בדיוק עשוייה הגופייה הזו אבל אני הולכת להסתכן ולנחש שלא מדובר ב100% משי.
גם הפעם אתעלם במכוון מהגזרה התמוהה, מהצבע המעורר בחילה או מתג המחיר (180 ש"ח). במקום, אתייחס לזה:
בואו נדמיין את זה ביחד: אני מתהלכת לי לתומי ברחובות העיר בחום יולי-אוגוסט. בגופייה מ.....אמממ.... משהו שהוא לא משי. עם שרשראות עשויות ברזל בציפוי צבע, הממוקמות ישירות בבית-השחי שלי. ומה לעשות, מזיעים קצת. טיפה. יולי-אוגוסט בארץ, יו-נואו. ואז מתחיל לשפשף לי בשחי, ונהייה לי אדום, וגם חם לי ומזיע לי ומגרד לי גוד-דמיט ואני נופלת על ברכיי ומקללת לשמיים: למההההההה מיי-גוד למההההההההההה????

אז את החולצה הזאת, איך נאמר, לא קניתי, אבל זעקה דומה הבליחה לי מבין שפתיי כשנתקלתי בחולצה הבאה 
אבקש לציין כי החולצה עמדה תלוייה מחוץ לתאי ההלבשה, כאילו מנהל/ת החנות ממש לא רצתה שאשלוף את כרטיס האשראי שלי, עבור כל פריט באשר הוא. 

מחלקת האקססוריז
דווקא הנעליים האלה בסדר ואני אוהבת את הדוגמא. אבל ב-230 ש"ח, כנראה שלא מדובר בעור או באיכות מי יודע מה, ואני כבר רואה איך רק תהליך המדידה צובט לי בכפות הרגליים. אז אמנם פרחוני זה ה-דבר בימינו (...) אבל אני לא מאחלת לאף אחת, מניסיון, להתהלך על עקבים בלתי יציבים בעליל שעשויות מחומר זול. בטח לא בקיץ. ובטח ובטח שלא על אבנים ירושלמיות.
מחלקת התיקים גם היא לא האירה אלי פנים

התיקים אולי לא האירו אלי פנים, אבל הם כל-כך הבריקו שהם סינוורו אותי.
וכשהצלחתי סוף סוף לקרוא את המחיר (200 ש"ח) - חשכו עיני.
מזל שאחותי הקטנה, תבורך, נטלה את ידי והובילה אותי בביטחה אל מחוץ לחנות.

"סיס", היא אמרה לי, "זו הפעם האחרונה שאני לוקחת אותך איתי לקניות".

אין תגובות:

פרסום תגובה