דפים

יום רביעי, 13 באפריל 2011

אוי כפרה לא: מנגו


מאז התחקיר המעמיק אודות קולקציית האביב של H&M הבנתי שזה לא יכול להסתיים כאן.
או כפרה לא! כעת עומדת בחוד החנית של העיתונות האחראית.
על כן, החלטתי לסכן בשנית את שפיותי ולספוג אחד בשביל הקבוצה.
הסופרפארם הקרוב לביתי שוכן לו עמוק בתוך מרכז הקניות ממילא. המיקום הגיאוגרפי של הסניף מציב בפני אתגרים קשים מאוד בכל פעם שאני בדרך לקנות מרכך שיער, דאודורנט או אבקת כביסה: על מנת להגיע לסופרפארם עלי לעבוד ליד חנויות כמו טופ-שופ (חכו חכו גם תורכם יגיע), קסטרו, רנואר ומנגו.
למזלי (ולמזל כרטיס האשראי שלי), אני לעולם לא מתעכבת ליד רנואר או קסטרו (גם לא מרעיפה מבט), אבל דווקא השבוע חלון הראווה של מנגו תפס לי את העין.
מסתבר שרשת החנויות מנסה לסרסר באופן אגרסיבי את "כרטיס המועדון" החדש שלהם.
'כרטיס מועדון של מנגו?' תהיתי בליבי, בוהה ברפליקה הורודה מבריקה של כרטיס המועדון שהיתה מרוחה על כל אחד ואחד מחלונות הראווה שלהם (נואש, מישהו..?). 'אז מעניין מה חדש שם...'
פוצק, קבלי.
קולקציית האביב של מנגו 2011.
הכרטיס הורוד המבריק סינוור אותי כל כך שישר עם כניסתי לחנות מעדתי על אחד משולחנות התצוגה:
עבור 200 שקלים בלבד, כרטיס המועדון הורוד יאפשר לי ללבוש חולצות של סבתא שלי מתקופת הקיבוץ. לא, לא תקופת הקיבוץ, זה H&M, התקופה שסבא וסבתא עזבו את הקיבוץ בשנות ה-60 ועברו לישוב קטן וחמוד בקרבת ת"א, מצוידים ב-3 סירי בישול ותו-לא.
ואני דיי בטוחה שהלבנה בכלל היתה של סבא שלי שלמרות כל מעלותיו (מהמם שכמותו), אופנה ולבוש היא לא אחת מהן.

כשעזבו את הקיבוץ ועברו ליישוב, אמא שלי היתה אז ילדה שנאלצה ללכת עם תלבושת אחידה לבית הספר:
הייתי כל-כך המומה מכך שאפילו כיסים אמיתיים אין על החולצה הזאת, והדראק הזה סתם מנסה לרמות אותי, שאפילו לא עלה בדעתי להרים אותה מהמדף על מנת לצלם כמו שצריך, עימך הסליחה.

אם כבר מישהי עשתה את הטעות וקנתה את החולצה המיותרת הזאת, היא תמיד יכולה לכסות אותה ע"י הפריט האופנתי הזה:
לא מדדתי, אבל אני דיי בטוחה שזה אחד הפריטים המחמיאים ביותר שיש למנגו להציע. במיוחד החצי התחתון של המכנס. תראי באיזה דיוק החלק העליון תפור לתחתון! והכפתורים הממוקמים משמאל למרכז? שלמות. 

(אני כל-כך מעקמת את האף בציניות ובוז שאני דיי בטוחה שהמרצה שלי כרגע הבין שאני ממש לא מקשיבה לו, תודה אוברול מכוער הנה הלך לי הציון בקורס). 
כאילו, מה, זה מה שאתם מנסים לעשות? כי גם כשקארי הסתובבה באוברול זה היה בחצי כוח, וזה היה רק בפרק האחד שהתקלקל לה המחשב והיא רצה בהיסטריה למרכז השירות של מקינטוש כשהלפטופ שלה עטוף בפשמינה ורודה. 

" I know, right? What was I thinking ??"

כולנו היינו שם. מינוס האוברול.

בכל אופן,
לפחות מנגו מעודדת גיוון: מצד אחד מציעים מלתחה שבה האישה יכולה להרגיש בנוח בעודה מתמודדת עם קטסטרופות שמציבים לה חיי היומיום, ומצד שני מורידים לעם את הטרנדים העדכניים ביותר של אופנת העל:
צילום: Instyle
מי במנגו ראה את התמונה הזאת של קיירה נייטלי וחשב לעצמו - 'המממ, זה טרנד שאני רוצה לדחוף חזק'......?
הבעיה מחמירה - האינטרפרטציה של מנגו נראית ככה:

עוד אינטרפרטציה כושלת, והפעם של שאנל:

סליחה מנגו, אתם פשוט לא יכולים לקחת ג'קט שאנל קלאסי, אייקון אופנה חוצה דורות וגבולות, ולעשות לא מייק-אובר בנוסחאת טופ-שופ אבל על תקציב מצומצם. יש גבול.  במיוחד שתמחרתם את זה ב-300 ש"ח.

ולמי שממש רוצה להרגיש מיליון דולר / להראות 20 שקל, מנגו עיצבו שמלת scooter וינטג' משלהם:
אולי מנגו חשבו שמי שתקנה את הג'קט תקנה גם את השמלה, ותחייב הכל על הכרטיס הורוד. אני לא בטוחה שאני מבינה, זה אמור להיות סט? כאילו, מהסטים האלה שאסור ללבוש ביחד?
מה עושים עם השמלה הזאת?? לובשים אותה עם גרביונים צבעוניים אטומים, משקפי שמש אובר-סייז ומגפי גו-גו לבנים עד הברך א-לה שנות ה-60'??  
וזה? 
לא, זה לא יותר טוב.

ככל שהסתובבתי בחנות יותר, היה נדמה לי שהבגדים מתחילים ללעוג לי:

וגם הגרסה הורודה כמו הוציאה אלי לשון

'תפסיקי פוצק', אמרתי לעצמי, 'הבגדים כאן לא לועגים לך'.
יודעת מי כן?
הקטלוג. שניסה לפרסם את החולצה הזאת -
ככה:
לא. פשוט לא.
אני הייתי בחנות, אני ראיתי את החולצה (ואת המחיר שלה: 210 ש"ח), אני מיששתי את הבד, ונחרדתי. 
זה ממש לא נראה כמו בקטלוג. במציאות זה נראה קצת יותר כאילו התפוצץ על החולצה הזאת מעברון של "מופע שנות ה-70". לאמא שלי היה את הדבר האמיתי בגוונים של סגול, אבל זה באמת היה מהסבנטיז ומגניב. 
זה?? ממש לא.


שמלה מעניינת. בוא נראה איך זה נראה במציאות...
I am not even kidding.
זה נראה פחות כמו טרנד המקסי-שיק שעובר עלינו לאחרונה (אויש.) ויותר כמו תלבושת שנזרקה מהסט של איזה סרט-טלוויזיה אדפטציה של ספר של ג'יין-אוסטין. נגיד, לדמות של נזירה המנהלת בית יתומות באנגליה של המאה ה-19. בעצם, בשילוב עם הצבע הנייטרלי זה מזכיר לי יותר את הקומבינזון שלובשים מתחת לשמלה מאשר שמלה ממשית. של נזירה מנהלת בית יתומים.

כך או כך השמלה הזו גרמה לי לחשוש שאחת המוכרות תרביץ לי על גב היד עם סרגל. 
הגיע הזמן ללכת.
ובעודי כושלת החוצה, העפתי מבט אחרון בבובה שממול לדלת
עם סטיילינג מרושל ועייף כל-כך, מה ציפיתי?

שום כרטיס מועדון ורוד לא יכול לתקן את זה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה